לוחמי הצללים יונה ספיר

זוז!!!” צרח החייל בלי שליטה, “אני יורה!” “תנסה. לא יהיה לך עוזר לרופא”. רגע ארוך עמד החייל, אש בעיניו וזעם יוקד. בילי עמד מולו ללא מורך. בחלוף הרגע, אותת החייל לשני חבריו, ושלושתם הורידו את רוביהם ארצה. “ברוך הבא לאחווה”, אמר לו הבכיר בהם, מחייך, “התקבלת”. * “אז אתה מוכן להיהרג ולהקריב את חבריך כדי להגן על שמה הטוב של האחווה?” “זה לא להגן על שמה הטוב של האחווה. זה להגן על עצם קיומה. ברגע שימצאו מישהו מן האחווה פועל מחוץ לחוק בשם האחווה, זו תהיה עילה מצוינת להוציא את הארגון מחוץ לחוק. תאמין לי שהרשויות מתחננות למצוא עילה כזו. אם זה יקרה, נאבד את התמיכה של ההמונים! אני לא יכול להרשות לעצמי לאבד את כל זה!” * “אני אפוצץ את המבנה הזה”, לאט, “מפני שיותר מדי הרבהאנשים ישלמו בחייהם על הלוחמנות האמריקנית. בית החולים הזה יביא רק מלחמות נוספות לאזור. אני חייב לשים קץ לשלטון האימפריה האמריקנית, ולו גם יהיה הדבר במחיר חיי”. אייל דיבר, וקולו שקט: “במחיר חייך? כן? אתה מוכן להקריב את חייך על מזבח האחווה?” “הייתי מוכן”. לחשה אש במעמקי אישוניו של דוסון, “אבל לא יהיה בכך כל צורך”. “למה?” למה? זו